הלאום הוא גוף ערטילאי ולכן "מְתַקְשרים" אתו דרך עושי דברו לכאורה – המנגנון הפוליטי, כי אין חלופה אחרת. "הלאום" לענייננו הם גם אולמרט ודרעי, הרב יוסף ועופר עייני. האוליגרכיה הפוליטית אוחזת בקרקעות. "הקצאת קרקע" היא כוח פוליטי. כדי לבצר את הכוח אסור להפריט קרקעות – צריך להפחיד את הציבור. חשש חסר בסיס מהפרטה.
מה נותן לקרקע את ערכה? רמז: לא מיקום, מיקום, ומיקום.
קרקעות, כמו כל משאב טבע אחר, ניתנות לניצול לטובת האדם, למען רווחתו. שימוש בקרקע לרווחת האדם מתבטא בבניה על הקרקע, בניצול משאבים שטמונים עמוק בקרקע, בחקלאות על פני הקרקע, בהפקת הנאה מנוף טבעי ועוד. קרקע היא דלא-ניידי – אינה ניתנת לניוד. אי אפשר לקחת את הנגב ולשנע אותו לאלסקה, או לאיראן, כך שייווצר מחסור של "נגב" בישראל.
ערכה של קרקע בשוק לא נקבע על ידי מיקומה, או סוג התכסית שלה – אלא אך ורק על ידי השימוש בה להפקת תועלת לאדם. דונם שלם בצפון תל אביב, בלב אזור הביקוש בישראל, ערכו בשוק יהיה קרוב לאפס אם ייאסר בו כל שימוש לעד. המיקום-מיקום-מיקום הוא גורם קובע רק אם מותר (בהווה או בעתיד) שימוש בקרקע להפקת תועלת.
קרקעות ה"לאום"
93 אחוזים מקרקעות בישראל הן בבעלות המדינה. מה יכול לעשות "הלאום" בשפע הקרקעות שבבעלותו? כבר ברור לנו שאי אפשר לגנוב אותן ולהעבירן למקום אחר. הלאום הוא גוף ערטילאי ולכן אנחנו "מתקשרים" אתו דרך עושי דברו לכאורה – המנגנון הפוליטי, פשוט כי אין חלופה אחרת. כך ש"הלאום" לענייננו הם גם אולמרט ודרעי, הרב יוסף, עופר עייני והמאכער בעירייה. הם שקובעים באמצעות מאבקי כוח מה יעשה (או לא יעשה) בקרקעות "הלאום".
"הלאום" יכול לבחור בין שימוש בקרקע לבין אי קבלת החלטה – שזו החלטה לא לעשות שימוש בקרקע. נניח ש"הלאום" מחליט לא לעשות שימוש ברוב הקרקע – "לשמור" עליה (מפני מה?). גם החלטה שלא לעשות דבר משפיעה על התועלת שמפיקים אזרחי ישראל מהקרקע – כי אז נטל הביקושים להפקת תועלת מהקרקע נופל על מיעוט מהקרקעות שנסחרות, ההיצע הדל של הקרקעות הפרטיות במדינה (7% מהקרקעות) גורם לעליות מחירים ולהתייקרות חיי היום יום שלנו.
מסתבר שהמצב לא הרבה יותר טוב גם כאשר "הלאום" מקבל החלטה לעשות שימוש מועיל במקצת מקרקעותיו – הפשרת קרקעות או "שיווק" קרקעות. שלב השיתוק הביורוקראטי בו שרויה מדינת ישראל מאריך לעשרות שנים כל תהליך כזה ("תכנון" קרקע פרטית בכיכר המדינה בתל אביב כבר נמשך 50 שנה…).
כך או כך, אחזקת הקרקעות בידי "הלאום" גורמת לנו לנזק כבד שמתבטא בהפרשה של חלק גדל והולך מהכנסתנו לסעיף המגורים, לזמן מיותר המתבזבז בנסיעות בדרכים (בגלל איסורי בניה לגובה במרכזי הערים) ולשחיתות שהיא חלק בלתי נפרד ובלתי נמנע מהמנגנון שפועל בשם "הלאום", בייחוד בתחום המקרקעין.
ערבים ישתלטו על קרקעות "הלאום"
"הנימוק המנצח" נגד הפרטת קרקעות הלאום הוא הפחד מקניית קרקעות על ידי ערבים עשירים… כנראה שהפחד נובע ממקורות רגשיים. וכי מה הפריע עד כה לאותם "ערבים עשירים", אולי אוסמה בן לאדן המנוח, לרכוש עד כה בהתמדה אלפי דונמים של קרקע פרטית , פרדסים, כרמים ודירות בישראל? הרי אין איסור על מכירת קרקעות לתושבי חוץ, גם אם הם סעודים. מדוע לא הגיע שום שליח מאבו-דאבי ליריד הדירות של גינדי בהיכל התרבות בתל אביב, שם צ'ק על השולחן ורכש את כל הדירות בפרויקט? התשובה פשוטה: הסיכון האישי, העסקי, והפוליטי בהשקעה במקרקעין ודירות בארץ היהודים גבוה מידי. יש השקעות אטרקטיביות יותר בארצותיהם או בלונדון. וכי מה יעשה "משקיע עוין" מאבו דאבי עם קרקע שיקנה בכפר סבא? ייקח אותה הביתה? אם יקפיא את השימוש בה ולא יעשה דבר – הרי לא ינהג בשונה ממשלת ישראל עד כה – ובחוסר עשייה ממשלתנו טובה יותר. במקרה זה הוא סתם ישליך כסף טוב לידי הישות הציונית. ואם ינהג הפוך – ייפתח את הקרקע, יבנה וימכור דירות – יבורך. אין הבדל אם משקיע החוץ הוא דונאלד טראמפ מניו יורק או השייח מחמיד מקטאר. ההון שישקיעו כאן יתרום לרווחתנו. חבל שבמציאות הישראלית הנוכחית – שניהם מדירים רגליהם מהשקעות כאן.
לוחשים מפה לאוזן (כי זה לא נאות פוליטית): "אם יופרטו קרקעות המדינה, אז ערבים בגליל ובוואדי ערה ירכשו קרקעות". מעניין שאפילו אנשי שמאל חשים מאוימים מתסריט כזה. אז מה? אם אזרח צרפתי קונה קרקע בנתניה היא אינה הופכת לחלק מצרפת. ערבי יכול גם היום לקנות קרקע פרטית בכפר סבא או דירה ברמת אביב – היא אינה הופכת לחלק מירדן או מפלסטין. כאשר ייווצר שוק של מאות אלפי קונים ומוכרים אז גם ערבים יקנו וימכרו בדיוק כמו יהודים – כולם שואפים להפיק תועלת מרבית למען עצמם ומשפחתם – ואם צפויה תועלת – אז מוכרים או משתמשים.
השתלטות בכוח הזרוע במקום מסחר הוגן בקרקעות
המצב הקיים, בו קרקעות המדינה הן של "אף אחד" והשימוש המצומצם בהן כפוף למנגנון הביורוקראטי של "הלאום" מעניק הזדמנות פז ועדיפות מובהקת להשתלטות בכוח על אדמות על ידי בעלי זרוע, בעלי קשרים, יואב גלנטים וסתם ערבים ובדואים. קרקעות ציבוריות יקרות ביותר נגזלו ונגזלות מ"הלאום" על ידי יהודים – אפילו מושב עמיקם (זה של גלנט) השתלט על כ- 2,000 דונם מאדמות "הלאום" שאינן שלו, את כפר שלם בתל אביב כבר פינו ופיצו במספר מחזורים… ומאות בעלי הדוכנים שהשתלטו על הטיילת הציבורית באילת מחוסנים מפינוי…
בדואים וערבים משתלטים על קרקעות "הלאום" בגליל ואין תועלת בפניה למשטרה… "הלאום" משותק… אלפי דונמים של "הלאום" נכבשו על ידי בדואים בנגב, בכביש לדימונה ובדרך לערד – גם כאן עדיין לא נולד הפוליטיקאי (נציג "הלאום" ועושה דברו) שיעיז להזיז חמולה בדואית ממקומה – קרקעות אבודות אלו כבר אינן ניתנות יותר להפרטה – הן יישארו לנצח בבעלות "הלאום" – ספק אם אפילו הבדואים יקנו אותן – אם אפשר להשתלט בחינם אז למה לשלם?
אחזקת הקרקעות בידי המדינה גורמת לנזק כבד לאזרחיה בכל היבט אפשרי. התחליף למדיניות כוח הזרוע ולשחיתות היא אך ורק מסחר פתוח והוגן בקרקעות. כאשר יש מחיר שוק – יש קונים ומוכרים – לא צריך פרוטקציה וקשה להשתלט בכוח על קרקע בה יש לאדם פרטי זכות קניינית. הפרטת הקרקעות צריכה להתבצע במכירות פומביות גלויות לכל המרבה במחיר. קרקע ממשלתית במרכז תימכר במחיר גבוה ממגרשים בקריית גת. שפע הקרקעות והשוק – יעשו את שלהם.
ומה עם "תכנון" ו"פיתוח הקרקע"?
לא צריך "לתכנן ולפתח" את הקרקעות בטרם מכירה. לא צריך אפילו לתכנן מראש תשתיות כגון כבישים. פשוט לסמן מגרשים ולמכור במכירות פומביות גלויות כפי שמוכרים יצירות אומנות. לא "להקצות", לא "לחלק" – רק למכור. רק כך תימנע שחיתות. "חלוקה" היא המתכון החביב על פוליטיקאים כי הוא מאפשר העברה סלקטיבית של הטבות כלכליות למי שחפצים ביקרו…
כל קונה ידע מראש ויתחייב חוזית שניתן יהיה בעתיד, בנוהל פשוט, להפקיע חלק או את כל המגרש שלו לטובת פרויקטים של תשתית בלבד (לדוגמה: לסלילת כביש). הפיצוי יהיה מחיר הקניה בתוספת ריבית והצמדה ליום ההפקעה, או לפי מפתח אובייקטיבי אחר.
פיתוח המגרשים לשימושים שונים יתבצע לאורך שנים רבות לפי הביקושים באזורי הארץ השונים. מגרשים שקרובים לאזורי ליישובים קיימים יפותחו קודם – בגלל הביקוש. הגורם שיקבע את מהות השימוש בחלקה, ואת קדימות המימוש לבניה, הם המוני הצרכנים ולא פקידי ממשלה. יזמים יגיבו בהתאם לדרישת הצרכנים כי זה מה שאפשר למכור.
ה"טייקונים" יקנו ולא ימכרו
מסע הפחדה חסר בסיס אחר נגד הפרטה מסיבית של קרקעות נובע מהיגיון שגוי שטוען שאנשי עסקים ("טייקונים") ירכשו את הקרקעות, לא ימכרו אותן, לא ישתמשו בהן, המחירים יעלו ואז יממשו רווחים. כיום, כאשר כמות הקרקעות הפרטיות קטנה והכמות הנסחרת מועטה עוד יותר, המחירים אכן גבוהים וגם במכרזים הממשלתיים המועטים נמכרים רק גושי קרקע גדולים. דווקא בתנאים הנוכחיים של שליטה ממשלתית מוחלטת בקרקע – רק חברות גדולות יכולות לעמוד בתנאי המכרז.
אם יוצעו למכירה מיליוני מגרשים, תוכל חלקת קרקע קטנה להיות אחת מצורות ההשקעה החביבות של כל משפחה מהמעמד הבינוני ואף למטה מזה. דווקא היום, כאשר ישנם שטחים נרחבים שאי אפשר לעשות בהם שום שימוש בגלל חוקים מגבילים – קרקעות נותרות שוממות למשך שנים רבות. איש עסקים משקיע בקרקע כמו כל אחד אחר, מתוך כוונה לממש את השימוש הרווחי ביותר בה. אי אפשר להפיק רווח מבלי למצוא שימוש או מבלי למכור. ואם מחיר הקרקע במקום מסויים עולה, אז סימן שהשכנים הסמוכים כבר עושים שימוש יעיל יותר בקרקע במקום סתם להחזיק בה ולכן נוצר ביקוש בסביבה.
לפי הגיון עקום זה הקבלנים האחים גינדי, לדוגמה לא צריכים למכור שום דירה, אלא לשמור את הדירות אצלם "עד שמחירן יעלה" ואז למכור, כך גם צריכות לעשות הגלריות לאומנות ולעתיקות… אבל מסתבר, באופן לא מפתיע, שבכלכלה פתוחה כולם מוכרים וקונים.
מאז קום המדינה מחזיק בקרקעות "האוליגרך" הגדול מכולם – הממסד הפוליטי בישראל. אילו תיאורטית היינו צריכים לבחור בין בעלות פרטית של "טייקון" בודד על כל קרקעות המדינה לבין בעלות של האוליגרכיה הפוליטית ששולטת בקרקעות מאז ומתמיד – אין ספק שעדיף "הטייקון" הפרטי. "הטייקון" היה מפתח ומוכר קרקעות לפי הביקוש כדי להפיק רווח. "המדינה" מתעלמת מביקוש המוני הצרכנים. הטייקון היה מוכר לפי סדר קדימויות שהיו הקונים מציגים לו באמצעות מנגנון המחירים. "המדינה" "מקצה" קרקעות לפי לחצים פוליטיים. את "הטייקון" לא צריך לשחד כי הוא פשוט מוכר ביושר, בדיוק כפי שבעל חנות הנעליים לא דורש שוחד כדי שימכור נעליים.
תועלת כלכלית אדירה למדינה
נניח שיימכרו רק שליש מקרקעות המדינה, השליש ה"יקר" – כ- 7,000 קילומטרים מרובעים שהם כ- 7 מיליון דונם. נניח מחיר ממוצע מגוחך של 100 אלף שקל לדונם – נקבל הכנסה למדינה של כ- 700 מיליארד שקל! סכום דמיוני שווה ערך לשנת תוצר גולמי מלאה של מדינת ישראל, סכום שגבוה בהרבה מכל חובות הפנים והחוץ גם יחד של מדינת ישראל! (המספרים לצורך המחשת סדרי הגודל).
מוטי היינריך
