מאי
24

״אדמות הלאום״ (הבדואי)

בשנת 1951 חיו בנגב הצפוני כ- 13 אלף בדואים. מספרם כיום עומד על כ- 180 אלף. לאחר קום המדינה הוגבלה נדידתם למשולש שבין באר שבע – ערד – דימונה שכונה אזור "הסייג". תחת השלטון הטורקי והבריטי נדדו הבדווים, בעקבות זמינות המרעה לצאן, על פני שטחים נרחבים מסיני ועד לסוריה ומשתי גדות הירדן. עיסוקם המסורתי הצטמצם לאספקת עצמית של מזון למחייה, מעט גידולי חקלאות עונתית וזמנית ו"השלמת הכנסה" משוד של יישובי קבע ועוברי אורח. שבטי הבדווים לא ישבו בדרך כלל במקומות קבועים, וגם אם ישבו לא ראו צורך לרשום בעלות על שטחים ומממלא לא נרשם קושאן (שטר בעלות טורקי), קשריהם עם השלטונות היו רופפים. לאחר קום המדינה, הוגבלה כאמור נדידת הבדואים והפכה ברבות הימים להתיישבות קבע מבלי שהקרקע נרשמה אי פעם בבעלותם. למרות זאת הורשו עד סוף שנות השישים עדרי כבשים של בדואים, בעיקר בקיץ, לנדוד למרעה גם למרכז הארץ ובילדותי, בשנות השישים בראשון לציון, עדיין נטו אוהלים בשדות בר ירוקים שבמרכז העיר בין שכונות מגורים.

קצב הריבוי של הבדואים בישראל אינו כה טבעי. מלחמת ששת הימים הטיבה עם הגברים הבדואים בהגדילה את היצע הנשים. מעתה, יכלו לרכוש נשים ערביות מהר חברון ומעזה במחיר "שווה לכל נפש". חלק מ"מחיר" האישה לא שולם על ידי הבדואי הישראלי מכיסו אלא מכיסנו – הכלה החדשה קיבלה תעודת זהות כחולה שהבטיחה שירותי בריאות, חינוך וקצבאות מהביטוח הלאומי. כך למעשה רכשה מדינת הרווחה הישראלית נשים עבור הבדואים – מאוחר יותר התקבצו גם אחרים סביבן במסגרת "איחוד משפחות". בערך שליש מהגברים נשואים ליותר משתי נשים וחלקם נשואים ליותר מארבע. באופן זה מגיע מספר הילדים לעיתים גם ל-40 ילדים למשפחה (לגבר יחיד). תחזית מציאותית למספר הבדואים בעתיד הקרוב (2020) עומדת על קרוב ל- 400 אלף – גדול ממספר התושבים היהודים בין קריית גת לקו באר שבע-דימונה.

הועדה ל"הסדרת התיישבות הבדווים בנגב"

בדצמבר 2007 הוקמה ועדת גולדברג ל"הסדרת התיישבות הבדווים בנגב". על פי הוועדה, הבדואים תובעים בעלות על כ- 780 אלף דונם. מתוך שטח זה מוחזקים בפועל על ידי בדואים כ- 380 אלף דונם והיתר, לטענתם, הם שטחים ש"מגיעים להם" היסטורית. ראוי לציין שעד שנת 2008 הוכרה כבר על ידי המדינה בעלות בדואית על כ- 250 אלף דונם ("השטח שהוסדר").

המתבונן במפת תביעות הבדואים, ובצילום אוויר של אזור בדואי טיפוסי, יבחין בקלות כי מדובר בטלאי עור נמר. קל להבין שכל השטחים "הפנויים", בין הטלאים, הם בעצם שטחים שמיועדים להשתלטות בדואית עתידית. לא ייתכן שלא ייווצר רצף. לכן, זו שטות להעריך את התביעות רק ב- 800 קמ"ר, אלא בשטח גדול פי שלושה או ארבעה. שטחו של הנגב הוא כ-13 אלף קילומטרים מרובעים. אם נחסיר משטח זה את האזור הסמוך לאשקלון, את הר הנגב ומכתשיו, שטחי אש ובסיסי צה"ל ועוד מספר שמורות טבע נקבל שהשטח הפנוי, תיאורטית, להתיישבות הוא לכל היותר 2,500 עד 4,000 קילומטרים מרובעים. מכאן נובע שרוב שטחו של הנגב, הזמין להתיישבות, הוא בפועל תחת שליטה בדואית ולא חשוב מה האדון גולדברג מהוועדה יכתוב.

ועדת גולדברג מתכוונת להמליץ לרשום על שם הבדווים בטאבו כ- 200 אלף דונם (200 קילומטרים מרובעים). על חלק זהה בגודלו שלא יירשם על שמם, אבל קיימת עליו תביעת זכויות של בדואים – המדינה תשלם להם פיצויים תמורת "הויתור". ומדובר בכסף כבד. "הסדרת התיישבות הבדואים" קיימת רק בדמיונם המערבי של "החְנוּנִים" מאיישי הועדות: רישום "תביעות" הבדואים התבצע בסוף שנות השבעים. מאז נולדו והתבגרו עשרות אלפי יורשים – סיכוי קטן שיגיעו ביניהם להסכמה על חלוקת "הירושה" לצרכי רישום בטאבו. גם במקרים של הסכמה – תמיד יהיו "מאוכזבים" שיפצו עצמם בהשתלטות על אדמות מדינה אחרות. אבל הועדה תמליץ, חלק יירשם בטאבו, על חלק אחר יתנהלו קרבות בין הבדואים לבין עצמם ובין פקידי מדינה לבדואים. הבדואים לא יסרבו לקחת "פיצויים" אבל למחרת תתחיל מחדש השתלטותם על אותן קרקעות בגינן "פוצו". זו שיטה ערבית טיפוסית כבר מאז ראשית הציונות – קרקעות שנרכשו בכסף מלא מבעליהן האפנדים במישור החוף, בעמק יזרעאל ובמקומות אחרים זכו לתשלום כפול ומשולש בגלל שתמיד צמחו "בעלים" נוספים או אריסים שישבו על הקרקע והיה צורך לפנותם תמורת "פיצוי" נוסף. לא נופתע אם מידי מספר שנים תעלה הצעה "חדשה" לתשלום "פיצויים" כבדים על משהו שלא ברור לאף אחד – וההשתלטות על יתרת השטחים תימשך. 50 אלף מבנים בלתי חוקיים קיימים יוכשרו או שלא, 50 אלף חדשים ייבנו – ובשנת 2020 תמונה ועדה חדשה שתקבל החלטות דומות…
השתלטות הבדואים על קרקעות המדינה, אלה שרבים אצלנו מכנים "אדמת הלאום", שומטת את הקרקע לנימוק "המנצח" של המתנגדים להפרטת קרקעות שמוחזקות על ידי המדינה – "הפרטה תאפשר לזרים להשתלט על קרקעות הלאום". דווקא הבעלות הממשלתית על הקרקע מאפשרת זאת ו"בגדול". מדוע מותר לבדואים לקבל חינם קרקעות שיירשמו על שמם בטאבו וליתר אזרחי ישראל אסור לרכוש בכסף מלא קרקעות מהמדינה? למה אסור ליהודים לקנות את "אדמות הלאום"?

אילו נמכרו קרקעות ליהודים בכל הנגב לפני 60 שנה ואילו לא היו כופים על תושבי ישראל את חוק התכנון והבניה הדרקוני הקיים – יכולות היו לקום בנגב עשרות שכונות כמו הישובים המבוקשים עומר, או להבים.
גם כיום, הבדואים לא מתיישבים בתוך שטחי ישובים יהודים. הבדואים מכבדים קניין קרקע פרטי אבל מתעלמים מ"קניין ציבורי" (ולא רק הם… אפילו האלוף יואב גלנט ורבים אחרים שותפים להשקפה זו…) – "קרקעות מדינה" הם שטחים של "אף אחד".

בעיה ללא פיתרון

מאות אלפי בדואים הם עובדה קיימת ואי אפשר יהיה למנוע את השתלטותם על רוב שטחי הנגב הצפוני, מאוחר מידי. כוחם הפוליטי משמעותי, החשש לתמונות באמצעי התקשורת בעולם של פינוי פחון או בית בדואי ואוזלת ידה של המשטרה בטיפול בפשיעה הבדואית – כל אלה יצרו מובלעת בדואית שחוקי מדינת ישראל לא חלים עליה, גם כאשר מדובר בפלילים. כל "תוכנית הסדרה" קיימת רק בדמיון הלא-מזרחי של כותביה. גם הניסיון של מתכננים יהודים להקים ערים בדואיות יסתיים כמו רהט ותל-שבע: עזובה, בתי מגורים שנראים כאילו נזנחו בתחילת הבניה, שוד של "מבני ציבור" שנותרו כפילים לבנים, ומשאבה של כספי מדינה אל כיסים עמוקים של ראשי חמולות תחת כותרות של סעיפי תקציב חלולים ומשכורות עבור ג'ובים שלא קיימים. גיא ליברמן מתאר מציאות זו בכתבה על "מדינת תל-שבע" (ידיעות אחרונות 18.03.11) – "…סטנדרדים מעוותים, בזבוזי כסף קפקאיים, הפרות סדרתיות של כללי מנהל תקין, שחיתויות בלתי נתפסות. דברים שבשום יישוב אחר בארץ לא היו עוברים בשתיקה, נעשים כאן בידיעה".

במבנה הקיים של השלטון במדינת ישראל ותחת האידיאולוגיה והעקרונות המנחים את התנהלות המדינה – אין פתרון ל"בעיה" הבדואית. התקווה היחידה היא ש"הזמן יעשה את שלו", מספר המשכילים יעלה וכך גם תצטמצם הילודה. אולי רמת החיים שלהם תשתפר בהדרגה בלחץ הסביבה היהודית. עד אז נצטרך לשאת בעלויות כבדות: תשלומי רווחה נדיבים, מימון התיישבות עירונית מעוותת (פטור מעשי מתשלומי ארנונה ומים ועוד), מימון שחיתות שמתקבלת "בהבנה", תשלום "פיצויים" כבדים מידי מספר שנים בכל פעם שיצטרכו להרחיב כביש בינעירוני או להניח תשתיות כלשהן של חשמל, מים או תקשורת שיפגעו ב"זכויותיהם בקרקע", רמת פשיעה גבוהה, ונקווה שלא ייווצר איום בטחוני על צירי תנועה ראשיים.

מה בכל זאת אפשר לעשות למען העתיד? (כי את הנעשה אי אפשר להשיב. כבר אבוד)

במקביל לרישום הקרקעות של הבדואים בטאבו צריך להפריט את כל הקרקעות בנגב ובערבה (למעט שמורות טבע ואזורי ממשל כגון בסיסי צבא). מאות אלפי חלקות גדולות וקטנות יימכרו לכל המרבה במחיר במכרזים גלויים ופומביים. התמורה הכספית תושקע בפיתוח תשתיות תחבורה, תקשורת וחשמל. רישום בטאבו של הקרקעות הפרטיות שנרכשו יאפשר שלל יוזמות פרטיות לפיתוח הנגב. המסחר החופשי של קרקעות יאפשר ליזמים יהודים לרכוש במידת הצורך גם קרקעות גובלות גם מבדואים. אם יתבצעו רפורמות גם בחוקי התכנון והבניה שיקלו על יזמים לפתח קרקעות – לא נתפלא אם גם יזמים בדואים יתרמו לפיתוח הנגב. תחת כללי משחק אחרים, אלה של כלכלה חופשית שאינה חוסמת יוזמות באמצעות הררי היתרים ודרישות ביורוקרטיות – בעלות בדואים על הקרקע לא תהיה מכשול לפיתוח הנגב. רק צמצום מעורבות המדינה בתחום הקרקעות והבניה תאפשר את פיתוח הנגב ותאפשר גם ליהודים לגור בנגב. המדיניות הריכוזית הקיימת, שמתבטאת בשליטת הממסד הפוליטי בקרקעות, גרמה לאובדן מרבית קרקעות הנגב הצפוני, עיכבה את התפתחותו וחסמה ב"הצלחה" התיישבות יהודית.

admin
Author: admin